עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
חברים
נווהHere To Loveחושבת בקול רם
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
נושאים
אפליה  (1)
ישראל  (1)
מלחמה  (1)
נוער  (1)
צוק איתן  (1)
ארכיון
שיר שכתבתי בתחילת שנה
18/08/2014 01:27
rosie adwards
מתרגשת ומחכה
כולם מתרגלים למסיבה
איך עבר כל כך מהר
מרגישה צורך להסתתר 
מרגיש כמו פספוס
איזה משהו מאוס
כולם חוו והתרגשו
ואני עדיין עושה פוו
נרות יום הולדת 
מזל טוב בת חמש 
חבל שכולם כבר אחרי 
ואני מאחור אין מה לספור 
תקווה שיהיה אחר שונה 
אולי לראשונה הם יהיו מאחור ואני באור
נשיקה או שניים כל הכבוד לירושלים 
מצאתי אותו הוא פה 
והחיפוש הפך לאיפוס


0 תגובות
עוד15 ימים
16/08/2014 17:47
rosie adwards
התיכון נראה ממש קרוב אני דיי בלחץ מהיום הראשון, הילדים שאני אפגוש ב1 לספטמבר יהיו האנשים שאני אחיה איתם יום יום במשך השלוש שנים הבאות ואחווה איתם את התיכון איך אני לא אלחץ.
אני בן אדם חברותי אני אפילו לא יודעת למה אני בלחץ אני מניחה שהציפיות שלי ושל החברות הקרובות שלי לתיכון גבוהות מידי וזה מה שגורם לי להילחץ אז קיצר מה שניסיתי להגיד או לשאול יותר נכון זה אם יש פה מישהו שסיים את השנה הראשונה בתיכון וישלו עצות ??
0 תגובות
מתח
16/08/2014 00:55
rosie adwards
אפליה, מלחמה, צוק איתן, ישראל, נוער
יש כולה עוד 15 ימים עד שסוף סוף אני עולה לתיכון, מה עשיתי כבר בחופש הזה? כלום.
טוב כלום זה לא מדויק עשיתי כמה דברים עבדתי, ביליתי קצת אבל בכל זאת האם זה החופש שמגיע לכל ילדי ישראל במיוחד לתושבי הדרום? לא נראה לי.
מבאס שהחופש האחרון שלי לפני שאני רשמית תלמידת תיכון מלא בראקטות, רגע לפני שאני הופכת לבוגרת אני הופכת לילדה עם טראומה קלה שרק מחכה לאזעקה הבאה ולריצה למרחב המוגן שבאה בעקבותיה..
לכל מקום שאני הולכת אליו אני ישר בלי לשים יותר מידי לב מתחילה לחשוב על נתיב בריחה למרחב מוגן שיציל את החיים שלי במקרה וטיל ינחת לי הראש אין יותר כיף מזה.
אולי אני נאיבית אבל לא חשבתי שהמצב כל כך גרוע, חשבתי היי אולי זה יסתדר לפני סוף החופש ואני אוכל לעשות חלק מהדברים שתכננתי אבל זה לא המצב. אני שקועה במחשבות על אנשים שנאלצו לעזוב את בתיהם בגלל טרוריסטים ובגלל מדינה שלא יכולה להגן עליהם ובמקביל על ערבי ישראל שנשפטים מידי יום רק בגלל שהם ערבים , לא משנה אם הם פרופסורים ששירתו בצבא נגד עמם בשביל העם שלנו ועדיין כל פעם שיוצאת להם מילה בערבית באוטובוס מסתכלים עליהם כאילו הם הולכים להפעיל איזו חגורת נפץ. 
כמובן שאני מבינה את השופטים הרי אנחנו חיים בתקופת פחד אבל עדיין אולי אנחנו מגזימים טיפה, הרי לצעוק ברחובות "מוות לערבים" נראה לי קצת יותר מידי דרמטי ולא נחוץ. למה מוות לכל הערבים הרי מה עם הערבייה שעובדת במודיעין בצה"ל, או הפרופסור הערבי שמלמד יהודים ישראלים באוניברסיטה ומעניק להם ידע חדש כל יום או עם הכתבת הערבייה שעושה לישראל יחסי ציבור בחדשות בעולם ומעמידה את חמאס מול שאלות קשות.
כל הדברים האלה מעסיקים את המוח שלי כל הזמן, וזה לא אמור להיות ככה אני ילדה בת חמש עשרה (עוד מעט שש עשרה) שמתעסקת במוות ואפליה דתית. ברכותיי עולם הראית לי סוף סוף את הצד הכי אפל שלך.
0 תגובות